בפניי בקשה לשומת הוצאות, שנפסקו ע"י כב' השופט חדיד ביום 13/9/12.
לאור המחלוקת בין הצדדים, כפי שעלתה מתגובת המשיב, אצטט את החלק הרלוונטי בפסק הדין:
"כמו כן, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל".
ב"כ התובע פנה לב"כ הנתבע ואחר כך לבית המשפט בדרישה לתשלום: אגרת המשפט, מחצית משכ"ט המומחה שמונה ע"י בית המשפט, שכ"ט המומחה מטעם התובע ועלות שתי ישיבות גישור.
באי כח הנתבע התנגדו לתשלום הוצאות משפט ממספר נימוקים, כאשר העיקרי שבהם הינו כי פסק הדין של כב' השופט חדיד שלל אפשרות לפנות לרשם לשומת הוצאות, וקבע כי הסכום 18,000 ש"ח הינו הסכום הכולל של הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד יחד. בנוסף עלו טענות של שיהוי וטענות אודות התנהלות התובע בהליך, אך אלה אינן בשיקול דעתי.
בעת שומת הוצאות כאמור בתקנה, מוגבלת סמכותו של הרשם, ואם בית המשפט, שנתן את פסק הדין, לא קבע כי רק חלק מהוצאות המשפט ישולמו, הרי שיש לחשב את כל ההוצאות, בקשר עם
תקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ואת כל ההוצאות הסבירות והדרושות, לפי
תקנה 513(2), לאחר מתן זכות טיעון. ראה:
רע"א 2993/04
בנק המזרחי נ'
לונדנר, פ"ד נח(5) 49: "יש לפעול על-פי תקנות משנה (1) ו-(2), קרי ההוצאות המנויות בתקנת משנה (1) עומדות לחישוב טכני בידי מזכיר בית-המשפט או בידי הרשם מכוח סמכויותיו על-פי סעיף 105(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בהיעדר הוראה אחרת בפסק-הדין של בית-המשפט אין נתונה למזכיר או לרשם סמכות שבשיקול-דעת להפחית מהוצאות אלה. הוראה זו מתיישבת עם התפיסה שלפיה בית-המשפט הדן בעניין הוא זה שבידיו נתונים הכלים להחליט אם ראוי בנסיבות עניין נתון להטיל על בעל-דין שהפסיד במשפט את מלוא ההוצאות הרגילות שנצמחו עקב ניהול התביעה או שמא רק את חלקן, ואם מצא כי אין לסייג את זכות בעל-הדין להוצאות אלה, אין שיקול-דעת למזכיר או לרשם להפחיתן בשלב השומה. אשר להוצאות אחרות שאינן בגדר הוצאות רגילות, עליהן חלה תקנת משנה (2), ואלה נתונות, על-פי לשון התקנה, לשיקולו של הרשם לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, ועל-פי אמות מידה שהותוו בלשון התקנה".ו
למרות שחלקו של פסק הדין, שהתייחס להוצאות המשפט ולשכר טרחת עו"ד לא נוסח לפי ההמלצות ב
ע"א 9535/04
סיעת "ביאליק 10" נ'
סיעת "יש עתיד לביאליק" (16.6.2005, מופיע בנבו), אין הוא מעלה שאלה פרשנית, בגינה יש להחזיר את התיק לשופט הנכבד לקבלת הבהרה.
אין צורך לדון במשמעות התחבירית של אות "ו'" שבין המילים "הוצאות המשפט" למילים "שכ"ט עו"ד" (
ראה ת.א. (מחוזי ירושלים) 447/59
מלונות יונה בע"מ ואח' נ'
ד"ר דוד לואיס ואח' (20.11.2003, מופיע בנבו)), שכן אין ספק באשר לפירוש דברי כב' השופט חדיד, לפיהן הוצאות המשפט נתונות לשומת הרשם ושכר טרחת עורך דין הינו בסך 18,000 ש"ח. ההפרדה בין מועד חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, מלמדת כי מדובר בשני סכומים שונים, שהאחד - הוצאות המשפט - לא ננקב.
בנסיבות אלה, אני פונה ל
תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד:
"הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:
(1) אגרות בית המשפט... שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים...
(2) שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב ובעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט".
ב"כ המשיב לא התייחס בתגובתו להוצאות השונות לסוגיהן, ואכן אני קובעת כי כל ההוצאות, שפירט התובע בבקשתו, הינן הוצאות משפט לפי תקנה 513, ועל הנתבע לשלמן כחלק מפסק הדין.
הנתבע ישלם לתובע את כל הסכומים המפורטים בסעיף 4 לבקשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן.
ב"כ המבקש יגיש לי פסיקתא לחתימה בצירוף תדפיסי השיערוכים.
המשיב ישלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ש"ח בגין הבקשה.
ניתנה היום, כ"ג שבט תשע"ג, 03 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.